אחד מערוצי העבודה שלי בהפקת ספרים הוא ספרי זיכרון. חלקם לנפטרים מבוגרים שהספיקו דבר או שניים בחייהם ואחרים לנופלים במערכות ישראל. כל ספר זיכרון מעלה מחשבות של "מה היה אילו?". כל ספר כזה מעלה מטעני כאב שבאים ממקום אחר. נראה שאין משפחה בארץ שלא חוותה שכול או נגעה בו במהלך שנותיה של המדינה, באחת מהמלחמות הרבות מידי שעברו עלינו או בפיגועי טרור. לנצח ישארו בזכרוננו בחורים צעירים, רק התמונות נשארו למזכרת, מנציחות רסיסי חיים.
עולות בזכרוני מילות שירו של נתן אלתרמן - מגש הכסף. השיר שכתב כתגובה למילותיו של הנשיא חיים ויצמן: "אין מדינה נתנת לעם על מגש של כסף":
והארץ תשקוט, עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני...
היא לטכס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
- אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים,
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים - -
דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נתנה מדינת היהודים.
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל.
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
זו מדינתנו, אין אחרת!
זה המס שעלינו לשלם, כדי לשמור אותה שלנו.
כך הם ספרי זיכרון לנופלים במלחמות, עבורי הם לעולם יהיו שונים מכל ספר אחר. הם טעונים בחיים שלא מומשו, בתקוות שהתנפצו, בכאב מתמשך. בגעגוע.
שגו