20/12/2011
כשאני מתמללת ראיונות של שגו, אני נזכרת בתמונה שנמצאת בזיכרוני מאז ילדותי, אמא שלי, מנסה לפרק ערמה של חוטי תפירה צבעוניים שבעמל רב ערבבתי אותם, מאוד נהניתי לפרק את הסלילים ולעשות ערמה צבעונית ויפיפייה והיא, אמא שלי, יושבת שעות ומוציאה חוט-חוט עד שיוצרת שוב סליל שלם.
שתבינו באותו זמן חוטי תפירה היה דבר יקר מאוד.
כך אני מוצאת עצמי מקשיבה לשגו בזמן התשאולים והראיונות, היא מקשיבה, שואלת, מכוונת. יצא לי לתמלל עבורה אדם חולה אלצהיימר, איך שהיא יודעת להוציא ממנו זיכרונות איך שהיא מחכה בסבלנות כשיש בלבול והזיכרון לוקח אותו לזמנים אחרים מחזירה אותו חזרה לשאלה, ממקדת אותו, מנווטת אותו ולבסוף יוצאת עם מידע.
היפה בדרך העבודה שלה, שהיא לא מסתפקת במה שאומרים היא בודקת, מבררת היסטורית, שואלת מחפשת: בית התפוצות, ארכיונים, אינטרנט, ספרים יוצרת קשרים, מחפשת קרובים, העיקר למצוא עוד פרור של מידע, עוד "בשר", ממש כמו החלבנים של פעם, צריך לדעת איך ללחוץ כדי שיצא הרבה חלב.
דבר מאוד יפה קרה לפני כמה ימים. בזמן שאני מקשיבה ומתמללת, הוא נזכר בשם של אדם, שעזר לו להגיע לארץ בדרך לא דרך, אחד מיני רבים, אך השם של האדם!! שם של אדם שהבן שלו (בן 80+) עשה עליו ספר לפני כמה זמן. תשמעו, אני הרגשתי כמו סבתא, הנה נקשרו קצוות, ספר אחד מצא עצמו משויך פתאום לספר אחר.
ספר = אדם, אדם = עולם.
ולמה אני מציינת זאת? לשגו לא חשוב רק להוציא ספר וזהו, לשמוע מה יש לך לומר, לראיין אולי עוד כמה אנשים במשפחה, מה שתגידו זה מה שייכתב בספר וזהו, יש לה נשמה של "בלש פרטי", לשרלוק הולמס היה מה ללמוד מהאשה הזאת.
אז אם אתם באמת רוצים לכתוב ספר על המשפחה שלכם,
אם אתם באמת רוצים שהאמת תהייה שם, שההיסטוריה תשתלב (הרי ההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, נכון!)
אם אתם רוצים ספר שהילדים והנכדים והנינים יקראו ויבינו -
שגו היא הכתובת, ממליצה עליה בעיניים עצומות, מצטערת רק שלא הכרתי אותה כשסבא ואבא שלי עוד היו בחיים, כי עכשיו, אמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים, מבולבלת מאד, וקשה מאוד להוציא ממנה זיכרונות. מה שאני יודעת על אבא וסבא זה מה יש לעולם לא אדע יותר, ההיסטוריה שלהם וסיפור חייהם פשוט מתפוגג ונעלם וכולי צער על כך כי לילדי אין מושג מי הם היו ומה עשו כשהיו צעירים
חברים
מדובר בדור שהולך ונעלם
אל תתנו להיסטוריה ולסיפורים המדהימים של האנשים האלה להעלם